פתיתים, בימים אלה הסתיימה הקמתה של תצוגת הקבע "

Transkrypt

1 כתיבה, עריכה והבאה לדפוס: לילי הבר ת.ד תל אביב טלפון: , פקס: בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל פתיתים, הרב אליעזר כהן יצג את הקהילה היהודית בתפילות שהתקיימו בתחילת יולי על יד קבר האחים ב- Przelecz.Halbowska התפילות נערכו לציון יום השנה ה- 74 לרצח של כ- 1,250 יהודי נובי ז'מיגרוד על ידי הגרמנים, ב- 7 ביולי שירים מאחורי גדר תיל ŚPIEWהוא ZA DRUTAMI סיפור חייהן ואוסף משיריהן של האחיות הנריקה ואילונה כרמל. לאחרונה ראה הספר אור בפולנית, בקרקוב, על ידי ההוצאה לאור אסטריה Austeria של וויטק ומלוגושה אורנת, ותודות למסירותו ולמאמציו של פרופ' אלכסנדר סקוטניצקי. בחודש שעבר הסתיימו עבודות ההרחבה של מוזיאון יהודי גליציה, ברחוב דיוור 18, בקרקוב, ושטח התצוגה הוכפל. לתערוכה הקבועה "עקבות של זכרון" הכוללת צילומים של כריס שוורץ ז"ל, נוספה תערוכת קבע נוספת "זכרון שלא נגמר " על המורשת היהודית בגליציה המזרחית. בימים אלה הסתיימה הקמתה של תצוגת הקבע " היכל בתי הכנסת" באגף החדש של בית התפוצות.. בתערוכה מוצג גם דגם בית הכנסת הרמ"א, אחד מתוך 21 דגמים של בתי כנסת מרחבי העולם. יהודה מימון (פולדק וסרמן ( "סיפר לאוצרי התערוכה על כסאו של הרמ"א", הכסא העומד ריק בבית הכנסת, שעל פי המסורת על כסא זה ישב הרמ"א הוא רבי משה בן ישראל איסרליש ( ). את הסיפור על כסאו של הרמ "א אפשר לשמוע, בקולו של פולדק, במסגרת המדריך הקולי שילווה את התצוגה, ויביא את הפן האישי-אנושי של כל אחד מבתי הכנסת שבתצוגה. הנריקה כרמל נולדה בקרקוב ב ואחותה, אילונה, נולדה ב- 1925, למשפחה גדולה שהתגוררה ברחוב יוזפה 1. את לימודיהן החלו האחיות בבית ספר ציבורי פולני, ומאוחר יותר עברו לגימנסיה העברית. הבנות ואמן הוגלו לגטו בפודגוז'ה, ולאחר חיסולו נשלחו לפלשוב. בנובמבר 1943 גורשו השלוש למחנה סקרז'יסקו, ומשם נשלחו לבוכנוואלד, ולצעדת המוות באפריל 1945 האחיות שרדו, למרות פציעות קשות מאד, והגרו לארה"ב. גליון 114, אוגוסט 2016 תמוז-אב תשע ו כבר במחנה סקרז'יסקו הצליחו האחיות להשיג גיליונות נייר ועליהן התחילו לכתוב שירים, והמשיכו בכתיבה במהלך כל התקופה. לאחר השחרור כתבו גם סיפורים קצרים ורומנים. בשירים שנכתבו בתקופת המלחמה הן מתארות את הסבל הנורא מאחורי גדרות התיל, הצחנה, חוסר האונים, כאב הפרידה וזכרונות הילדות. ימי הזכרון / אילונה כרמל-צוקר בביתי לא ידלקו נרות נשמה, כי מיליונים היו צריכים לדלוק לציון כל ימי האבל בשנה, לזכר המתים שלא ישובו עוד. בביתי לא ידלקו נרות נשמה, כי לא יספיק הזמן את כולם להבעיר, כל חיי הם יום זכרון רצוף ונורא, וכל רגע כאבל בוער בקרבי. לשם מה לי אורות של דמעות ועצבת, כשלבי נשרף באבלו הכבד. ובוער כמדורה עצומה ודואבת אחרי, אחריך, אחרי אשר שמת. מי ישיב לי / הניה כרמל-וולף מי לי ישיב את שנותי שאבדו, נעורי, זיו עיני, צחוקי המהדהד, חלומות בהירים שבכאב נחלמו, כמו צלילו הרחוק של ההד. מי אל ביתי ישיב השלווה, את ריחם של חגים אהובים ושבת, מי יפצני על סבלי הנורא דמעותי בלילות ללא שנת. רשמו, אדונים, בטור "אבודים": צחוק, אהבה, אושר, חלומות, אולי יחזרו לי נעורי שחלפו, אולי ישולם לי מחיר הדמעות... תרגמה מפולנית: רות שטרן להזכירכם, חברים רבים טרם שילמו דמי חבר לשנת 2016 בסך 150 ש ח. נתקשה לפעול בלי תמיכתכם הכספית. נא לשלוח המחאה לת.ד תל אביב

2 בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל נס קרה לנו נ ו ב י נ י ק ר ק ו ב ס ק י ה עמוד 2 סבתא לנצ יה פמפר הי ד אמא זושיה פמפר ז ל בספטמבר 1939 ברחו ויקטור פמפר ואחיו שמילק מקרקוב מזרחה,ללבוב הכבושה בידי הצבא האדום. שם לא רצחו כמו במערב תחת שלטון הכיבוש הגרמני. בעתות כאלה, של מורא ומצוקה, אנשים מחפשים חום אנושי, כי ביחד אנחנו חזקים יותר בטוחים יותר. הוא פגש אותה בלבוב, בכיכר אקדמיצקה. בבית קראו לה זלטקה וינדלר, אך היא אמרה שקוראים לה זושיה. היא הייתה בעלת יופי מיוחד. האהבה פרחה. קרקוב ולבוב היהודיים התחתנו. לפני 75 שנה, ב- 22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין רוסיה וגרמניה. היה להם, להורי ויקטור וזושיה, מראה "טוב". לויקטור היו "מהלכים", והוא השיג ניירות אריים בזהות בדויה. ב- 9 בספטמבר 1943 נתפסים ויקטור ואחיו שמילק בתחנת הרכבת בלגיונובו, ומיד מוצאים להורג ביער עכשיו הם היו מר וגברת פולטינסקי. הם מחליטים לחזור מערבה. זושיה נפרדת בדמעות הסמוך. מהוריה ומאחיותיה. היא לעולם לא תראה אותם שוב. זושיה חוזרת לנובי טארג, אל חמותה, מריה בירנצקה, יהדות לבוב מושמדת, תוך השפלה ומוות בעינויים. הלא היא סבתא לינצ'יה פמפר בת אדולף, מרקוס היא נכנסת להריון ולא מצליחה להפטר מה"צרה". עם קרומהולץ ושרה מסינגר. בטן תופחת, בחודש השמיני, היא מובלת למפקדת מוצאה של משפחת קרומהולץ הוא מלימנובה, אך עוד הגסטפו בקרקוב, במונטהלופיך. מחרימים את ניירותיה, במאה ה- 19 עברה המשפחה ל-צ'רניכוב, היום פרבר של אך בשל הריונה משחררים אותה, בתנאי שהיא תתייצב קרקוב, ובבעלותה היו בתי מרגוע באיזור. למחרת. עכשיו סבתא לינצ'יה היא מריה בירנצקה שמוצאת א י ן ל ה נ י י ר ו ת, ו ב כ ל ז א ת ה י א ע ו ל ה ע ל ר כ ב ת מסתור בזהות בדויה בנובי טארג. לוורשה. ברכבת בדרך יש ביקורת של הגסטפו. ילד יהודי נתפס ומושלך החוצה מהרכבת הדוהרת, אל מותו. בדצמבר 1943 מישהו מלשין, וסבתא לינצ'יה, אמי האלמנה זושיה ואני, תינוק בן חצי שנה, מובלים למפקדת היא, כשכרסה בין שיניה, מטפסת לקרוניתו של הכרטיסן הגסטפו בזאקופנה. האשמה: אנו מתחזים לפולנים. ומצליחה להציל את שנינו מציפורני הצורר. אמי עומדת איתן בחקירה ומתכחשת לעמה ולדתה. היא היא מגיעה לוורשה. כעת נדרשים ניירות חדשים. ושוב, ואני, "הפושעים", משוחררים. לויקטור יש "מהלכים", ועכשיו הם מר וגברת אדמסקי. נעשה לנו נס. ביוני 1943 היא אמורה ללדת. היא נוסעת לנובי טארג, אל חמותה, ששמה הבדוי הוא גב' מריה בירנצקה. בנובי לא כך סבתא לנצ'יה. לה לא נעשה הנס. עמי פמפר טארג הגחתי לעולם. אני סטפן טדאוש אדמסקי. חנויות בגדים בבעלות יהודית בקרקוב צבי גרינגרס שלח רשימה של חנויות בגדים בבעלות יהודים, מלפני המלחמה. ברשימה מצאנו את שמותיהם וכתובותיהם של חנויות הבגדים הללו. אולי תמצאו מישהו מקרוביכם ברשימה? חנויות בגדי נשים: אניספלד ר., רחוב סטרדומסקה 17 בנט סלומון ושכטר, הככר המרכזית 14 באום א., גרודצקה 15 בלודק ארטור ו-ורטצמן איזידור, גרודצקה 2 דיאמנד סוסלה, גרודצקה 32 הלר, פלוריאנסקה 28 הירש א.ס., גרודצקה 30 וסרמן יצחק ו-להרנפלד, גרודצקה 10 זונטג ה., גרודצקה 25 כהן ו-קורל, גרודצקה 30 לוסגרטן קלרה, גרוצקה 69 לופהולץ הלנה, גרודצקה 26 לשקביץ סלומון, סטרדומסקה 16 פלמן אהרון, סטרדומסקה 18 ריסמן מרק, ככר דומיניקנסקי 2 שטרן יעקב, דיטלובסקה 44 שטרנברג סלומון, גרודצקה 12 שנצר ב., פלורינסקה 55 חנויות בגדי גברים: אנהלט ארתור, קרקובסקה 44 בורשטיין ק., פלורינסקה 28 ברוס לזר, פלורינסקה 44 ברינבאום, פלוריאנסקה 2 וירטל יעקב, גרודצקה 15 כץ עמנואל, גרוצקה 26 כהן, ככר מרכזית 5 לרנר, יעקב, פלורינסקה 10 לרנר סלומון, גרודצקה 33 פרנט לזר, גרודצקה 10 קליין סמואל, פלוריינסקה 8 שמוס לאה, גרודצקה 4 שטרסברג שמעון, פלורינסקה 6

3 ועידה נוביני קרקובסקיה בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל עמוד 3 אחרי המלחמה. שבים לקרקוב. פוגרום... יהודים החלו לחזור לעיר. יום אחד, ואני קונה מצרכים בחנות מכולת, והנה נכנסה גויה זקנה, מצומקת, כפופה, חרושת פנים, ובקול מעורב ביבבה אמרה: ישו! מריה! חמישה מיליון יהודים עומדים בגבולות הארץ וברצונם לבוא אלינו!!! שירחמו מהשמים! ברחוב תחב לידי צעיר אחד עלון ובו: פולנים! יום שבת 11 באוגוסט. יום כיתר הימים. מניין ההתרגשות הכללית. קבוצת אנשים ידיים מאוגרפות. עינים נוצצות חיצים. שימעו ליטרטים גידולי בית, המפיצים אידיאה של דמוקרטיה רוסית, תגרני המלה, מחללי קדושת המילה הפולנית הקדושה, הסוכנים המכורים של רוסיה. שימעו התועים וגם אתם, הבנות והבנים הנאמנים של מחרשת מולדתנו. שימעו התועים וגם אתם, שבערמה הוזרקה לכם התעמולה הנבזית!... הנה היהודים, האויב הנצחי שלנו, ביצעו רצח של ילדים פולנים בבית הכנסת, שברחוב מיודובה. אחרי ז שוב וטרנוב היתה קרקוב למקומם של הרוצחים היהודיים. העובדות מדברות בעד עצמן...אחרי מאורעות טרנוב וז שוב הרצח הוא מובן, כי הוא מלה נרדפת ליחס העם היהודי לכל מה שיקרה לנו. ובכן פולנים : הגרמני הוא האויב שלנו, הבולשביק - אותו דבר והשלישי - הוא היהודי. עכשיו מובנים לנו המקרים ברחובות, כשהבולשביקים הסתירו תחת כנפיהם את היהודים, בסוטרם על פני קצינים פולניים ובירותם בעם, שהגן על הקצין הפולני. אין מקום בפולין לגרמני, לבולשביק וליהודי. פולין לפולנים. קרקוב 11 באוגוסט למחרת, בשעת צהרים, הייתי בבית מכרים. פתאום נשמעו צעקות, רעש ויריות. ירדתי לרחוב. ליד חצר בית הכנסת "קופה" שברחוב מיודובה, התקהל אספסוף של אלפים. הפנים משולהבות, ניצוצות בעינים. שאלתי לסיבת ההתקהלות. כנראה לא הכירו שאני יהודי ומישהו השיב: תביט פה בחלון... בחלון דירה צמודה לבית הכנסת, שבה התגורר השמש, עמדו צנצנות אחדות עם משהו אדום. ברור היה לי, שזה מיץ סלק. מישהו סיפר: הם חוזרים חלשים, צמוקי גוף וללא דם מהמחנות ומרוסיה. הם זקוקים לדם ורוצחים את ילדינו... אתה רואה שם צנצנת?... השלטונות הפולניים והרוסים הבינו שהפרעות ביהודים הינן ניסיון הפעלת ההמונים להתמרד במשטר מנסים לחדש את החיים בקרקוב, בית ספר תרבות, 1947: המורים חנינא ריבנוביץ וגברת אלטשולר. שורה I: אריה צלנר, הניק, מרצל ומרדכי. שורה : II הלינה, יוכבד, סטלה. שורה : III ונדה, עלמה, הנקה ואסתר. החדש, הקומוניסטי. ארבע מפלגות, שהיו עוד קיימות באישור הרוסים בפולין, הוציאו כרוזי גינוי הפרעות. העיתון המרכזי במדינה "דז נניק פולסקי" (=היומון הפולני), שהופיע בקרקוב, פירסם מאמר ראשי, בו נאמר בין היתר: "אתמול, בשבת, עבר על קרקוב אחד הימים הטראגיים ביותר. כבוד העיר הושפל במעשים ברבריים, שנבעו מתאוות רצח וטפשות. הנה אספסוף, השקוע בחשכת ימי הביניים, היטה אוזן למסיתים רצחנים היטלריסטים ותקף את היהודים, בהתאכזרו אפילו לנשים וילדים. המעשה שהוכן, יזום ומכוון על ידי אויבי העם הפולני, שהשתמשו אפילו בשטויות של רצח עלילת הדם, שבוצע כביכול בילדים פולניים. הוא התכוון לעורר תגובה של שפיכות דמים, שתקל לארגן מהומות פנימיות, המכוונות נגד המדינה... האנטישמיות בפולין, שנגרמה ב מ ר ו צ ת ה ד ו ר ו ת ג ם ב ג ל ל ה י ה ו ד י ם ו ג ם ב ג ל ל האדונים האצילים שבחברה שלנו... המשך הפעולה של אותם החוגים, פעולה שאינה נמנעת מלהשתמש במעשי רצח, לא תהיה מכוונת נגד יהודי או נגד היריב הפוליטי, היא עלולה לפגוע בחופש שלנו ובעצמאו ת ה ש ל הרפובליקה..." כנופיות מזוינות של פולנים מהארגון האנטי קומוניסטי והאנטישמי "נארודובה שילי זברוינה" (=הכוחות הלאומיים המזוינים) רחשו במדינה. הם הוציאו יהודים מקרונות הרכבת וירו בהם, הם רצחו יהודים, שניסו לחזור לעיירות, הם ארבו בשדות וביערות. ידידי צבי מנדל היה באותם הימים אחד הפעילים בארגון ההברחה לארץ ישראל. לילה אחד לפנות בוקר נשמעו דפיקות באגרוף על דלתות הדירה. מנדל ניגש לדלת. המתדפק זיהה את עצמו. הדלת נפתחה. הבא סיפר משהו. מנדל התלבש בחפזה ושניהם יצאו מהר. ביום נודע שהאיש שבא אלינו היה בקבוצה שיצאה יום אתמול בדרכה לארץ-ישראל. סמוך לגבול, ליד העיר נובי טארג, הותקפה הקבוצה על ידי כנופיית פולנים פשיסטים אנטי- רוסים אנטישמים, שרצחו 16 איש מתוכה. אמנם, הקומוניסטים שבין היהודים ניסו לארגן את חיי השרידים בפולין, בהשוותם את המצב לזה שהיה אחרי ימי חמלניצקי באוקראינה הפולנית. הם הקימו ארגון חברתי תרבותי, אך מעטים בלבד האמינו בעתיד יהודי פולין. ליהודים היה ברור שהם יושבים על הר געש. בקרקוב הוקם אמנם בבניין "תלמוד תורה", ובהנהלת הד"ר פביאן שלנג, בית ספר לילדי ישראל ששרדו מהשואה או שחזרו מרוסיה. בעיר נוסדה קונגרגציה - ארגון לעניני הדת היהודית, נפתחו בתי תפילה, נתארגנו גם נקודות הכשרה קואופרטיבים לייצור בגדי קונפקציה כ ד י ל ת ת ת ע ס ו ק ה ל צ ע י ר י ם ע ד שתתאפשר עלייתם לארץ ישראל. היו שגנבו את הגבול כדי להגיע למחנות העקורים בגרמניה. חלק מהיהודים אירגן איכשהו את חייו בערים לודז, וורשה, קרקוב ובערי שלזיה התחתית. החלו להופיע עתונים ליהודים בשפה הפולנית כ"אופיניה" הציוני, "נשה סלובו" ("דברנו") הציוני סוציאליסטי ו"פולקס שטימע" הבונדאי ביידיש. מאיר בוסאק מתוך: בין צללי העיר

4 ל- בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל ארכיון הקהילה היהודית בקרקוב ממול לבניין העירייה, מעבר השני של הרחוב (רח קרקובסקה 41 פינת ס ק ב י נ ס ק ה. 2 ה. (, ע מ ד ב י ת הקהילה. כאן היו משרדי רישום הנולדי ם היהו די ם, המתחתני ם והנפטרים. כאן פעלה הרבנות. באחד הימים, לפני המלחמה, ראיתי את הרבני ם יוצאים מהבניין - הר ב שנירר, הרב לוין, הרב בלייכר, הרב שפירא - לבושי גלימות משי שחור וחובשי כובעי קטיפה שחורים, רחבי ת י ת ו ר ו ת, י ה ו ד י ם ב ע ל י ז ק נ י ם לבנים לבנים ופנים זוהרות. הם הלכו אט אט בק בוצה, יהודים יפי ם, שקטים, כמהורהרים בעולמם. שעה זו חשבתי - אנשי הסנהדרין הגדולה. במרתף בניין הקהילה היו אולמות להתעמלות ובהם כל המכשירים הדרושים. בבניין היתה הספריה הציבורית הגדולה עזרא, ארכיון הקהילה ובו ספרי הזכויות, המדינשההעניקו מלכי פולין ליהודי ; כאן הוחזקו הפנקסים והמ ס מ כ י ם, שסיפרו על חיי היהודים בעיר במשך מאות שנים. בארכיון זה עבדתי באיסוף חומר היסטורי לעבודת הדיפלומה, בהדרכתו של הפרופ מ א י ר ב ל ב ן, מ ה א ו נ י ב ר ס י ט ה הוורשאית. את יסודות הארכיון הזה הניח הד ר דוד קינסטלינגר, מעובדי מזכירות הקהילה. הוא שמצא בבניין הישן של הקהילה, לפני שזו עברה לבניינה החדש (1911), ערימות ניירות ותיכתובת, אשר הגיעו למשרדי הקהילה ופתח בסידורם ובמיונם. רק מעטים מיהודי קרקוב ידעו מי הוא הד ר קינסטלינגר ) ). המעטים האלה היו חברי נעוריו (הוא היה יליד קרקוב) ותלמידיו - היה מורה לדת בגימנסיות הממשלתיות שבעיר - אך מי בעיר ידע, שהאיש היה חבר האקדמיה למדעים של קרקוב ואחד מגדולי החוקרים של המדרש? מי ידע, שמחקריו מתפרסמים בבמות מחקר חשובות ביותר בגרמניה? בגרמניה פירסם קינסטלינגר ספרים על הפר שנות היהו דית הק דומ ה למקרא, מחקרים על הקוראן ועל השפות השמיות. בפלוש הגרמנים לקרקוב עם פרוץ מלחמת העולם השניה -התאבד האיש.... חדשים רבים ישבתי לפני המלחמה בארכיון הקהילה בקרקוב ובארכיונים של העיריה, בכתבי את עבודת הדיפלומה על תולדות יהודי קרקוב. טבעי הדבר, שזמן לא רב אחרי המלחמה התחלתי להתעניין במצב החומר שבו עסקתי. בארכיוני נ ו ב י נ י ק ר ק ו ב ס ק י ה העיריה נשתמר הכל, אשר למסמכי הקהילה היהודית, עוד בתחילת ה מ ל ח מ ה, כ ש ב י ק ש ת י מ י ו " ר היודנראט, מר מרק ביברשטיין, שיאפשר לי גישה לארכיון הקהילה, הוא שתק ארוכות ובסוף אמר בלחש - אין טעם שתלך לשם... לימים הוסבר לי, שביום השלישי לכיבוש העיר באו אנשי הגסטפו עם רשימה מוכנה ותבעו למסור להם את הארכיון. קרקוב היתה במשך מאות שנים בירת פולין ולכן גם בקהילת העיר נשמרו מסמכים, בעלי חשיבות ראשונה ליהודי המדינה. יוזכרו כאן : ספר הזכויות ליהודי פולין, כתוב על גבי קלף וחתום על לקה אדומה בחותם המלך יוהאן השלישי (1676); ספר הזכויות המורחבות, שניתנו ל י ה ו ד י פ ו ל י ן ב ת ו ס פ ת ז כ ו י ו ת מיוחדות ליהודי קרקוב, מאושרות על י ד י ה מ ל ך ס ט נ י ס ל ב א ו ג ו ס ט פוניאטובסקי (1765). ספרים אלה שמשו במאה ה 19 בסיס לפרופ' לודביק גומפלוביץ, מחבר הספר הרציני הראשון בתולדות היהודים בפולין. היו בארכיון גם ששה פנקסי קהילה מהמאה ה 17 וה 18. מלבד א ל ה ה י ה ג ם א ר כ י ו ן מ ס מ כ י ם שוטפים מפעולת הקהילה במאות ה 18, ה 19 וה 20. בכספות הקהילה היו:כתב יד עברי על קלף מהמאה ה 14, שכלל חמשת חומשי תורה, חמש מגילות, הפטרות לכל השנה ובסופו פרקים אחדים מספר ירמיהו. הספר היה עמוד 4 מאויר ומעוטר בתמונות צבעוניות ועבר גלגולים רבי ם. הוא הגי ע לקרקוב בסוף המאה ה 15 מהעיר טירנה, הסמוכה לפרשבורג. לאחר משפט עלילת הדם בטירנה נרצחו יהודים רבים בעיר והנותרים נמלטו, בעזבם את בתיהם וחנויותיהם. אחת המשפחות, שבאה לקרקוב, הביאה אתה את הספר הנ"ל, שנכתב לפי הזמנת פרנס הקהילה ברגנסורג - ר' גד הלוי. בשנת 1929 פרסמה הד"ר סופיה אמייזן מחקר בשפה הפולנית מוקדש לספר זה - "הביבליה העברית מהמאה ה 14". סופר שאחיו של הנציב העליון הרברט סמואל ביקר בין שתי המלחמות בקרקוב ובראותו את ה"ביבליה" רצה לקנות אותה בהציעו בעדה 100,000 פונט סטרלינג. הקהילה היהודית, שאף פעם לא הצטיינה בעושר, דחתה את ההצעה. היו גם בכספת הקהילה: כתב יד מהמאה ה 16 : פירוש של הרב אבוהב ל"מורה נבוכים" בתוספת הערות מאת הרב משה לנדא, כתב יד הספר "נגיד ומצוה", המיוחס לר' יצחק לוריא, שהועתק בשנת 1705 על ידי יהושע הלוסקר. זכורה היתה לי תשובתו של מר מרק ביברשטיין בתחילת המלחמה וע ם זאת פניתי אחרי המלחמ ה לקונגרגציה היהודית שבעיר - אולי בכל זאת נמצא משהו... התשובה היתה: שום דבר לא נשאר... מאיר בוסאק מתוך: "בין צללי העיר" הארכיון של הקהילה היהודית ששכן בניין הקהילה

5 נוביני קרקובסקיה בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל עמוד 5 אחרי מות יהודית גפן ( ) - סיפור אהבה שלפני המלחמה ברחוב קרקובה גר הילד פרדק איינהורן. ברחוב סטרווישנה גרה הילדה אווה ספירא. המרחק היה גדול, וחבל היה על הכסף לחשמלית, כי היה אפשר לקנות איתו מתנה לאווה. וכך, פרדק היה רץ בבוקר לקחת את ילקוטה של אווה, ולהביא לה אותו לבית הספר, בו למדו יחד. לימים נישאו ופרי אהבתם היתה יהודית איתושה הנכדה הראשונה לסבא וסבתא ספירא, והנינה הראשונה למשפחת איינהורן. איתושה היתה כמו פרח: רק לתת ולתת ולתת מבלי לבקש תמורה. מריחה ומיופיה הקרינה לסביבה, והדור הבא היה דומה לה רונן ונילי. שמחה בילדיה ועוד יותר בדור השלישי, שכה גאה היתה בו: איתמר, מאיה ויסמין. יהי זכרה ברוך. אסתר (סטניה) מנהיים דוד גוטר ושמחה שפירא ימ ש סטפן קובלסקי ( ) יליד קרקוב, שבנעוריו חווה את מאורעות מלחמת העולם השניה, ןלחם במחתרת במחנה הריכוז בשורות הפרטיזנים הפולנים. לאחר המלחמה ל מ ד ו ל י מ ד ב א ק ד מ י ה ל ח י נ ו ך מ ו ר י ם ל ח י נ ו ך ג ו פ נ י. ב ע לה ל יש רא ל וה תק בללמ ש רת מורה לחינוך גופני בבית ספר, ולאחר שהוכרה מומחיותו, החל לעבוד כמאמן- מרכז של ענף האתלטיקה בבית-הספר למאמנים וכמורה במכללה לחינוך גופני ולספורט במכון וינגייט. שם עבד עד לפרישתו לגימלאות בשנת בשנים ש ימ שכ מ אמ ן ומ רכ ז של נבחרת האתלטיקה הישראלית, ב ה יה מ אמ ן-מרכז ביחידה לספורט הישגי, מאמן הפועל רמת-גן ומרכז הספורט ברמת-השרון. קובלסקי טיפח והכשיר דורות של מורים לחינוך גופני, מאמנים ושופטי אתלטיקה. פעל רבות בחיזוק קשרים בין ישראל ופולין בתחום הספורטיבי. צבי (הנריק) גרינגרס ב- 10 בספטמבר 1939 הורו הגרמנים על הקמת יודנראט לניהול הקהילה היהודית ולביצוע פקודות השלטונות הגרמנים. בתחילה מנתה המועצה 12 חברים ועוד ארבעה סגנים, עד סוף השנה גדל המספר ל- 24 חברי מועצה, ובראשו עמד מרק ביברשטיין. ערב הקמת הגטו נאסר מרק ביברשטיין, ולתפקיד מונה ד"ר ארתור רוזנצוויג ששימש בתפקיד עד הגירוש של יוני 1942, כשנשלח למותו במחנה ההשמדה בלז'ץ. לאחר הגירוש חוסל היודנראט בקרקוב ובמקומו הוקם קומיסאריאט שבראשו עמד דוד גוטר, שכונה קומיסר, ושמחא שפירא, שמונה לראש המשטרה היהודית. בקומיסאריאט היו 6 חברים בלבד, וגוטר, שהאמין כי גרמניה עתידה לנצח במלחמה, בחר לסייע לגרמנים במעשי הטבח שלהם, ויחד עם שפירא שיתפו פעולה באופן מלא עם הגרמנים, לקחו חלק בגירוש למחנה ההשמדה ואף בזזו את רכושם של חלק מהיהודים. לאחר חיסול הגטו, ב במרץ 1943, נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם. בקיץ 1943 תפס הצורר אמון גאט, מפקד מחנה פלשוב, את גוטר ואחד מעוזריו והוציאם להורג, ובכך חוסל סופית היודנראט של גטו קרקוב. ב- 14 בדצמבר 1943 נלקחו כל אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם לגבעת הקטל בפלאשוב, שם נרצחו. שמחה שפירא, ראש המשטרה היהודית בגטו, מיישר את כובעו של אחד השוטרים היהודים. האם תוכלו לסייע בזיהוי המצולמים? אבלים יחד עם המשפחה על פטירת חברנו ד ר עמנואל מלצר ז ל שתרם שנים רבות לשימור מורשת קהילת יהודי קרקוב אבלים ומשתתפים בצער המשפחה על פטירתו של חברנו משה (מייטק) פרבר ז ל אבלים ומשתתפים בצער המשפחה על מותה של אירנה פישלר ז ל בת הרמינה ויוליאן פרבר ילידת קרקוב מבכים מרה את חברתנו יהודית גפן ז ל ומשתתפים בצער משפחות הולנדר, מנהיים ואיינהורן נפרדים מחברנו הנריק דנקוביץ שנפטר בשיבה טובה ז ל ומשתתפים בצער המשפחה

6 בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל בית הכנסת על שם הרמ א. בית הכנסת נקרא על שם רבי משה איסרלס (1525 בקירוב 1572) הידוע בכינוי רמ"א, מחברו של "המפה". על פי מסורת אחת אביו של רמ"א, ישראל (איסרל) בן יוסף, נכדו של משה אוורבך מרגנסבורג, ייסד את בית הכנסת לכבוד בנו משה איסרלס, שכבר בנעוריו התפרסם בלמדנותו. על פי מסורת אחרת בית הכנסת הוקם על ידי רמ"א לזיכרה של גולדה, אשתו הראשונה שנפטרה בגיל עשרים. עם זאת, בכתובת הייסוד כתוב ש"האיש ר' ישראל ב'ר יוסף ז"ל עוז התאזר: לכבוד הקב"ה ולזכר אשתו מלכה בת ר' אלעזר: תנצב"ה בנה מנכסי עזבונה ב"ה (בית הכנסת)", ומכאן שבית הכנסת נבנה לזכר מלכה, רעיית ישראל בן יוסף. יש לציין שישראל בן יוסף היה בנקאי אמיד שהתיישב בקרקוב רק ב- 1519, בעקבות גירוש היהודים מן העיר רגנסבורג, גרמניה. בית הכנסת הרמ א, ציורו של פ. טורק (F.Turek) לפנים נקרא בית הכנסת "בית הכנסת החדש", להבדילו מבית הכנסת הישן (בפולנית "סטרה בוז'ניצה"). הוא נבנה ב בקצהו של בית עלמין יהודי חדש (כיום "בית העלמין הישן"), על קרקע בבעלותו של ישראל בן יוסף. שנה זו מצוינת בפירוש על כתובת הייסוד. אולם, האישור מטעם המלך זיגיסמונד השני אוגוסטוס ניתן בנובמבר 1556, אחרי התנגדות רבת שנים מצד הכנסייה. קשה להניח כי החלו בבנייה ללא רשות מלכותית, ולכן ניתן לפרש את התאריך שבכתובת כזמן בו החליט מייסדו לבנות בית כנסת שני בקז'ימייז'. שנת 1552 הייתה כנראה שנה קשה מאד למשפחתו של ישראל בן יוסף: אמו, רעייתו וכלתו, אשתו הראשונה של רבי משה איסרלס, וכנראה גם בני משפחה אחרים, מתו במגפה שהתחוללה אז בקרקוב, שגבתה קורבנות רבים מקרב יהודי קז'ימייז'. ככל הנראה נבנה בתחילה בית הכנסת מעץ, ונשרף בדלקה באפריל מלך פולין, זיגיסמונד השני אוגוסטוס, העניק אישור לבנותו מחדש, ובשנת 1557 נבנה מבנה אבן, בתכנון האדריכל סטניסלב ברנק מקרקוב. בית הכנסת נבנה בסגנון הרנסנס המאוחר. במאות ה- 17 וה- 18 נערכו בו מספר שינויים. בשנת 1829 נערך שיחזור מקיף, ובשנת 1933 נוספו כמה שיפורים טכניים (בפיקוחו של האדריכל הרמן גוטמן), ומאז ועד היום שמר על מראהו הכללי. בתקופת השואה הוחרם בית הכנסת ע"י הגרמנים, ושימש כמחסן לציוד כיבוי אש, לאחר שתשמישי קודש ופריטים יקרי ערך, וביניהם הבימה, נשדדו ממנו. הבניין עצמו לא נהרס. ב- 1957, הודות נ ו ב י נ י ק ר ק ו ב ס ק י ה לכבוד פתיחתו המחודשת עמוד 6 למאמציהם של חברי הקהילה היהודית ושל נציג הג'וינט בפולין, עקיבא כהנא, עבר בית הכנסת שיפוץ גדול והושב לו עיצובו הפנימי מלפני השואה. נכנסים אל חצר בית הכנסת מרחוב שרוקה מס' 40 (בעבר נקרא "הרחוב הראשי"), הנמצא בלב הרובע היהודי ההיסטורי קז'ימייז'. מעל לשער מתנוססת קשת ובה כתובת עברית "בית הכנסת חדש דרמ"א זצ"ל". על חומות החצר כתובות לזכר יהודי קרקוב שנספו בשואה. אל אולם התפילה המרכזי מגיעים דרך פרוזדור כניסה קטן מצפון, ועל ידו כניסה נפרדת לעזרת הנשים. הקירות מסוידים לבן, בצד הצפוני והדרומי חלונות שחלקם העליון מעוגל, ובצד המזרחי והמערבי אשנבי ם המאפשרים כניסת אור היום פנימה ואשר ביחד עם מספר נברשות עומדות ותלויות משרים תחושת אור וגובה. במרכז האולם בימה מלבנית מוקפת גדר מברזל מחושל ולו שתי כניסות, אחת מהן דלת צבעונית כפולה מן המאה ה- 18 שהייתה לפנים בבית הכנסת מחוץ לקרקוב ושנחרב בשואה. דלת הבימה מקושטת במנורה ועליה כתר בתבליט מוזהב, בסגנון המזכיר את האמנות העממית באזור. ארון הקודש בסגנון הרנסנס המאוחר, ולו דלת בסגנון "ארט-נובו", ומעליו פסוקי תנ"ך. משמאל לארון ניצב נר תמיד עם כתובת עברית "נר תמיד ע"נ (עילוי נשמה) רמ"א ז"ל", ומימינו לוח זיכרון למקום בו נהג רבי משה איסרלס להתפלל. לכבודו של רמ"א שמור גם אחד הכיסאות בקיר מזרח. כתובת הייסוד נשתמרה על יד הקיר הדרומי. אחת התוספות האחרונות לבית הכנסת הצנוע הוא שעון, מתנת נשיא מדינת ישראל השישי, חיים הרצוג, שביקר במקום בשנת עזרת הנשים הייתה במקור בקומה הראשונה של מבנה העץ, מקושרת לצד הצפוני. מאז עברה שינויים רבים, וכיום צמוד יציע הנשים לקיר הצפוני של אולם התפילה. בית העלמין העתיק בקרקוב נמצא מאחורי בית הכנסת, בצמידות, והוא חלק בלתי נפרד ממתחם היסטורי זה. מעל לשער כתובת, שהועברה ממקומה הקודם בשער הקודם ברחוב יאקובה, המעידה כי בית העלמין נוסד בשנת 1552, והוא מהעתיקים ביותר בפולין. עד 1800 היה בית העלמין העתיק מקום הקבורה העיקרי ליהודי קרקוב, אולם כמה יהודים נכבדים נקברו שם גם אחר כך. ב- 1845, בהשתדלותו של רבי דב בער מייזלס ) ), שהדגיש את חשיבותו הרוחנית וההיסטורית של בית העלמין, ביטלו רשויות העיר קרקוב תכנית בינוי עירונית שעשויה הייתה להוביל להריסת בית הקברות. בכל זאת בית העלמין הוזנח ונזנח. בשנות הארבעים של המאה ה- 20 הנאצים הרסו אותו כמעט לגמרי. רק כתריסר מצבות שרדו את תקופת השואה, וביניהם מצבותיהם של רבי משה איסרלס ובני משפחתו. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים של המאה ה- 20, נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות בשטח בית העלמין מאות מצבות עתיקות. אפשר שחלקן נקברו בכוונה, כדי להצילן מהרס על ידי הפולשים השבדים בשנת מאות שברי מצבות נקבעו לאורך החומה הפנימית של בית העלמין, לאורך רחוב שרוקה. במשך הזמן החלו לכנות את המקום "כותל הדמעות", והיה לאתר זיכרון לקהילה היהודית החרבה של קרקוב. חלק מהמצבות ששוקמו הן של רבנים ומנהיגי קהילה נודעים, וזו של רבי משה איסרלס היא הנודעת ביותר. מצבתו מכוסה בפתקי בקשה ותפילה רבים שמניחים שם מתפללים העולים לרגל מכל רחבי העולם. חיים גיוזלי

7 נוביני קרקובסקיה בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל עמוד 7 הקווים המייחדים את תנועת ההתנגדות היהודית בקרקוב בקרקוב פעלו שני ארגוני מחתרת: "הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי", ובקיצור "החלוץ הלוחם" ששמר על אופיו התנועתי העצמאי כארגון לוחם של נוער יהודי חלוצי, והשני שהוגדר כ"קבוצה היהודית הלוחמת מהגטו" שכינויה "איסקרא" (="הניצוץ"), וויתר על עצמאותו ופעל כיחידה יהודית במסגרת פ.פ. ר ) Polska,(Partia Robotnicza למרות שמרבית חבריו באו מתנועות נוער חלוציות וציוניות כ"שומר הצעיר", שחבריו היוו את הגרעין הגדול, ומ"עקיבא ב'" ו-"הצופה". שני ארגוני המחתרת היו בקשר עם הפ.פ.ר ולא עם ארמיה קריובה. אופיו של הגטו, הנובע במידה רבה מהיותה של קרקוב העיר שנבחרה להיות בירת הגנרלגוברנמנט, וכן השינויים התכופים בהרכב אולכלוסיית הגטו, לא איפשרו לשני הארגונים כאחד לפעול בתחומי הגטו. מלכתחילה היה ברור להנהגות שני הארגונים שהתנאים האובייקטיביים מאלצים אותם לפעול מחוץ לחומות הגטו. בנוסף, תחושת "האחריות הקיבוצית" לגבי גורל הגטו היתה נחלת שני הארגונים. גם הבחירה ביער, שבה בחר "החלוץ הלוחם" בשלב הראשון של הפעילות המזויינת, נבעה מאותן סיבות ושיקולים שהובילוהו להחלטת הלחימה והניעוהו לפעול מחוץ לשטח הגטו. הגירסה שהלחימה הפרטיזנית באה במקום רעיון המרד בגטו בהשפעת המחתרת הקומוניסטית, אין לה אחיזה. לראיה: הפעילות ביער, באוקטובר 1942, נעשתה גם לאחר שהקשר עם פ.פ.ר הבטחת העזרה לא הוכיח את עצמו. ההחלטה לפעול בשטח ה"ארי של העיר נבעה מהכשלון של אופציית היער והעובדה שקרקוב היתה למרכז השלטון הגרמני. יש הסבורים כי אי קבלת התפישה של הנהגת הארגון היהודי הלוחם בוורשה, דהיינו, הרעיון של מרד בגיטו, נבעה מהעובדה שבתקופה שבין שתי המלחמות היתה לוורשה רק השפעה מעטה על רוב התנועות החלוציות בגליציה. סברה זו אינה נכונה שהרי השומר הצעיר בהנהלתו של לייבק אפטרגוט חידש וחיזק את הקשרים עם וורשה, ב או בראשית 1941, וזאת אחרי שניתק את הקשר עם המרכז בלבוב, ביוני 1941 לאחר הכיבוש הרוסי שם. גם אברהם ליבוביץ "לאבאן", איש תנועת "דרור", שמר על קשר עם וורשה, אך גם הוא, כאיש קרקוב, מבין כי קונצפציית המרד בגטו כפי שפותחה בוורשה אינה תואמת את התנאים הספציפיים של גטו קרקוב. סביר להניח כי ההשפעה הקומוניסטית היתה על ארגונו של השק באומינגר, גם אם חבריו מן השורה לא היו מודעים לה. העובדה כי כמחצית מהחברים של איסקרא,כולל המפקד השק באומינגר, ואחד מבכירי המיפקדה בנק הלברייך, נמנו על תנועת "השומר הצעיר", תנועה חלוצית ציונית שבכל הגטאות היתה בין עמודי התווך של הארגון היהודי הלוחם, פעל בקרקוב מחוץ למסגרת הארגון היהודי הלוחם, ורק שיתף עמו פעולה על פי צורך, היא תופעה יוצאת דופן. ל"החלוץ הלוחם" בקרקוב לא היה סיכוי שאוכלוסיית הגטו תעמוד מאחריו, שכן האוכלוסיה היתה סבורה שיש להם אופציה לשרוד במחנה העבודה פלשוב, שהוקם כבר בדצמבר 1942, ובמקומות עבודה נוספים אחרים בקרקוב ובסמוך לה, שבחלקם שררו תנאים סבירים יחסית. רק מאוחר יותר נודעו זוועות המחנה, תחת פיקודו של הצורר אמון גאת, אך אז היה כבר מאוחר מידי. הנהגות שני הארגונים, "החלוץ הלוחם" ו-"איסקרא" הגיעו לרעיון של מאבק מזויין באופן עצמאי וללא הנחיה כלשהי מבחוץ. השק באומינגר הגה כך מרגע הגיעו מלבוב לגטו בראשית 1942, ומנהיגי "עקיבא" היו מודעים לסכנת ההשמדה מאז שהתריע על כך המנהיג הרעיוני של התנועה, יואל דרייבלט, בסוף 1939 ובראשית גם שמעון דרנגר ודולק ליבסקינד הגיעו למסקנה שיהיה צורך להגיב בהתנגדות אקטיבית ולא פסיבית. שני הארגונים אינם מוותרים על המשך המאבק, אף על פי שנזוקו קשות עקב הלשנות לאחר מבצע "ציגנריה", והם ממשיכים לפעול עד נפול האיש האחרון. "החלוץ הלוחם" ממשיך את מלחמתו ביער, כחלק מהפרטיזנקה הכללית, תוך שמירה על אוטונומיה וצביון לאומי, תוך שהוא נאלץ להגן על אנשיו מפני האויב הפולני - איכרים, שוטרים ואנשי ארמיה קריובה - המנסים לחסלם. לארגון "החלוץ הלוחם " שהדגיש את נאמנותו ללאומיות היהודית-ציונית וחלוצית, היה פן טרגי בהיותו נאלץ לפעול כמחתרת תחת זהות של לוחמים פולנים, וזאת בשל "האחריות הקיבוצית" שהביאה אותו לפעול מחוץ לגטו ואי רצון להיות גורם שיביא להחשת חיסולו של הגטו. ד"ר יעל פלד מתוך: "קרקוב היהודית עמידה, מחתרת, מאבק"

8 בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל על ארגון קראקע ספר " לאנדסמאנשאפטן אין ישראל" במאי 1961 ראה אור הספר לאנדסמאנשאפטן אין ישראל שפורסם על ידי התאחדות עולי פולין בישראל. הספר מכיל למעלה 210 עמודים, ביידיש, כולל מידע על למעלה מ- 100 ארגונים של יוצאי ערים ועיירות בפולין וכן מידע על התאחדות עולי פולין בישראל, קופת התאחדות עולי פולין, הוועד לענייני העליה מפולין שעל יד הסוכנות היהודית, ולשכת "בני ברית" ע"ש פרופ' משה שור בישראל. וכך נכתב על ארגון יוצאי קרקוב, לאחר סקירה קצרצרה של החיים היהודיים בקרקוב מהמאה ה- 14 : "ארגון יוצאי קרקוב נוסד בישראל בשנת, 1925 אבל את פעילותו האינטנסיבית החל אחרי פרוץ מלחמת העולם, והפך להיות גורם חשוב מבחינה תרבותית ופילנטרופית עבור יהודי קרקוב בארץ-ישראל, וזה הודות ליוזמים הנכבדים, מר אברהם נוסבאום וד"ר חיים הילפשטיין. הדבר הראשון שעשינו היתה החלטה להגיש עזרה ליהודי קרקוב אשר הוגלו או נדדו אל תוככי רוסיה. עבור הכסף שאספנו שלחנו אליהם אלפי חבילות מזון, בשווי כספי רב. בזמנו קיבלנו הרבה מכתבי תודה, בהם סיפרו יהודי קרקוב שמשלוחי החבילות פשוט הצילו אותם ממוות ברעב. במקביל היינו בקשר סדיר עם נציגות יהודי פולין שפעלו במסגרת "הצלב האדום", כדי לעזור לאותם אנשים ששרדו גם בדרכים דיפלומטיות. באותו זמן, ובנוסף לאותה מטרה, הקמנו את "אחווה", אשר עזרה לאותם יהודים שהצליחו לעלות לארץ, ואת העזרה הזו אנו מגישים כל הזמן. מאמץ גדול במיוחד היה בזמן העלייה של יהדות פולין (בשנים ). השתדלנו, והצלחנו, לארגן בשיתוף פעולה עם הבנק של "התאחדות עולי פולין" הלוואות בקנה מידה גדול לעזרת אותם עולים שרק הגיעו. בכל שנה, בחודש מרץ, אנו מארגנים ימי עיון אקדמיים לזכר קדושי העיר. לאחר כמה שנות עבודה והכנות יצא לאור "ספר קרקוב" אשר מכיל כמה מאות עמודים ואילוסטרציות יפות, ומשקף ומספר את סיפור יהודי קרקוב. הספר זכה להדים והכרה לא רק בין יהודי קרקוב, אלא גם בתקשורת. "ספר קרקוב" הוא מעין מצבת זיכרון לקהילתנו השסועה והפגועה. בנוסף לכך, כבר שנים שאנו עסוקים בשלבי סיום של "היתה תרבות" בקיבוץ "נוה איתן" שנבנה במשותף עם הקיבוץ. הבניין כבר גמור ואנו מקווים שסיום כל עבודות הגמר יגיע בעזרת בת עירנו, הגב' הלן רובינשטיין. בית התרבות נועד להיות מצבה וזיכרון עבור לוחמי גטו קרקוב. חוץ מפעילות סוציאלית וחברתית, מנהל הארגון שלנו גם פעילות תרבותית ומפגשים. לארגון יש גם נציגים ב "התאחדות יוצאי פולין", שמביעים שם את עמדתם ודעתם. יש לארגון שלנו גם נציגים בחו"ל ואנו בקשר רציף איתם. עמוד 8 נוביני קרקובסקיה קוראים כותבים, בגליון מאי פרסמנו את הסיפור שסופר במשפחתו של עמי פמפר על תינוקת יהודיה שנמסרה לידי משפחה פולנית, על מנת להצילה בזמן השואה, והמשפחה המאמצת סירבה להשיבה לחיק אביה. על כך מרחיבה ומספרת גברת רינה בירנהק (לבית וולפיילר ): (בגטו נולדה תינוקת ללודוויג בר ורעייתו פלה לבית וולפיילר דודתה של רינה). על מנת לנסות להצילה סוכם להעבירה למכר פולני, שהבטיח לנסות למצוא לה בית. ביום המיועד הושמה התינוקת בסל, ואותו שלשלו בחבל מהחלון שפנה אל מחוץ לגטו. המכר הפולני הגיע, לקח את הסל ובו התינוקת, והשאירו בפתח ביתם של זוג פולנים קתולים ערירים. התינוקת בכתה, ובעלת הבית פתחה את הדלת וצעקה לבעלה: ישו הביא לנו תינוקת. הילדה גדלה בביתם כקתולית אדוקה ו...אנטישמית. האם, פלה, נספתה, ומששב האב לודוויג מהמלחמה וביקש לקבל את בתו, סרבו ההורים וסרבה הילדה. ובית המשפט? זה פסק שמכיוון שלילדה אין אם ביולוגית, הרי עדיף שתשאר אצל הוריה המאמצים. צבי גרינגרס מספר כי בימי חול היו מתפללים ב"טמפל: במבנה שבחצר. ב"טמפל" היו גם מתקיימות חתונות, והיתה מקהלת נשים וגברים וניגון בעוגב. בעוגב ניגן ד"ר ליבלינג, שהיה עיוור. דוד תגר מבקש את עזרתכם במידע על משפחת בק. הרשל-שארל בק ואחיו (בתמונה שצולמה בקרקוב) היגרו מקרקוב לארה"ב בתחילת המאה ה- 20. הרשל שב לאירופה, עסק בצורפות ובמסחר ביהלומים בשוויץ, ונפטר ב לכשנודע לו על גורל בני משפחתו שנותרה בקרקוב. האם מישהו יכול לשפוך אור נוסף על המשפחה שנותרה בקרקוב וגורלה? romts@bezeqint.net ד"ר שמואל קנלר מחפש מידע על שימל (Schimmel) מרגוט ורות, ילידות שנות העשרים של המאה הקודמת, בנות גרדה שימל לבית קנלר וזיגי (זיגמונד) שימל. המשפחה התגוררה בקרקוב, ברחוב Jana Kasprowicza מספר 20. המידע האחרון מהן הוא גלויה שנשלחה מהן מקרקוב ב ועליה בולים גרמניים. hensam@netvision.net.il ועידת התביעות INC. CONFERENCE ON JEWISH MATERIAL CLAIMS AGAINST GERMANY, Website: דרך חברון,101 ירושלים טל :' פקס: Beit Ha umot, 101 Derech Hevron, Jerusalem redisrael@claimscon.org